השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ו׳

מהדורה: תורת-אמת

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ה׳:י״א השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ז׳:י׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ו׳

1 הכתב והקבלה פתח ↗

ושואל אוב. לרש"י מקרא זה אזהרה למכשפות אוב עצמו וקרא דאל תפנו אל האובות קדושים י"ט ל"א היא אזהרה לנשאל באוב שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כשאול. כמ"ש רש"י בפי' למתני' דסנהדרין ס"ה. אמנם בתוס' שם הקשו אליו דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהי' בו כרת דכתיב שם כ' ו' והנפש אשר תפנה והכרתי, לכן פי' התוס' איפכא דקרא דילן היא אזהרה לנשאל. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפי' לתורת כהנים שם בפ' קדושים שהשתדל ליישב דעת רש"י וז"ל לא רצה רש"י לפרש כדעת התוס' לפי שלא יסבלוהו פירוש המלות כלל, כי קרא דלא ימצא בך כולו מדבר במכשף בעצמו דחובר חבר הוא המכשף והיאך נפרש שואל אוב על הנשאל בהם, אלא ודאי השואל הוא בעל האוב שהוא השואל את האוב על הדבר הנשאל ממנו, והנשאל לא יקרא שואל אוב כי השואל מהאוב אינו אלא המכשף, ולזה פירש"י דשואל אוב הוא אזהרה למכשף ולא תפנה היא לאו לפונה אליהם לשאול שאלתו מהם, ומה שהקשו בתוס' עליו א"כ יהי' בו כרת אינו קושיא, לפי שבכל אחד מפרש קרא במה מדבר, כי לשון אל תפנו נאמר או לפונה לשאול מהם מה שמסופק לו והוא הנשאל, או לפונה לשאול מהם והוא המכשף, והתם באל תפנו אמר אחריו אל תבקשו לטמאה בהכרח נפרש שזה נאמר על השואל שאלתו מהם שהוא מבקש השאלה והספק שיש לו, אבל בנפש אשר תפנה זה לא נאמר אלא על בעל אוב בעצמו, כי הוא הנפש אשר פונה לידע מהם. עכ"ד. וכ"כ הרב בהגהותיו על פי' הגר"א כאן, דבכרת הוסיף קרא לזנות אחריהם, ש"מ דקאי על אוב עצמו ולא על הנשאל, משא"כ באזהרה כתיב אל תפנו לחוד, ולרש"י דייק שפי' לשנא דקרא דילן שואל אוב, ולא כתיב ונשאל אוב בלשון נפעל כבמתני' שם לפי דקאי על אוב עצמו והוא השואל ולא על הנשאל. וכדבריהם כתב גם הרנ"ו בפי' שם בקדושים, והוסיף עוד, לשון פניי' כולל הכל לפנות אחריהם בלב להאמין במעשים המתועבים הללו, לשאול בהם וגם לעשותם, וקרא דלא תפנו היא אזהרה לבעל אוב העושה מעשה והוא בסקילה, והיא אזהרה גם על השואל מבעל אוב, ששניהם נקראי' פוני' אחריהם, והשואל אינו רק באזהרה וכן יש להוכיח מבריית' דת"כ שזכרה שתיהן, דבת"כ פרק זיי"ן איתא אל תפנו אל האובות אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ע"ש בדבריו. והנה בספרא מבואר כדעת התוס' וז"ל שם פ' קדושים פרק יו"ד והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם, למה נאמר, לפי שהוא אומר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, עונש ואזהרה שמענו כרת לא שמענו ת"ל והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים, ע"כ. הנה מבואר דאזהרת אל תפנו היא אל המכשף המתעסק במעשה אוב שיש בזדונו כרת ובעדים והתראה סקילה, וכדעת התוס' דלא כרש"י; ובאמת מצאנו לרש"י בשלש מקומות שפירש כדעת התוס', הא' בפירושו על התורה בקרא דאל תפנו שכ' אזהרה לבעל אוב המדבר משחיו. הב' שם בסנהדרין ס"ה בסוגיא אוב וידעוני בלאו אחד נאמרו פירש"י בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים. והג' בפירושו למשנה דריש כריתות כ' בעל אוב אית בי' אזהרה אל תפנו אל האובות וגו'. ואלו ראו המחברי' הנ"ל שדעת רש"י הוא מתנגד לדעת רבותינו בתורת כהנים, ושהוא ז"ל בעצמו חזר בו בג' מקומות, לא היו משתדלים כ"כ ביישוב דעתו. ועתה נשים לב על דברי המסייעים לדעת רש"י, הנה החליטו שיש הבדל בין לשון שואל שבתורה ובין לשון נשאל דבמתניתן, דנשאל הוא האיש המבקש לדעת דבר העתיד לבוא עליו, והשואל הוא בעל האוב העושה מעשה המכשפות ושואל בו. ולא ידעתי מנין להם זאת כי בדברי רבותינו מבואר הפוכו, כדאיתא בתנחומא מובא בילקוט ש"א כ"ה וברש"י שם ג' דברים אמרו במעלה את האוב, המעלה אותו רואהו ואינו שומע את קולו, והשואלו שומע את קולו ואינו רואהו, העומדים שם אינם רואים אותו ואינם שומעי' את קולו, ע"כ. מבואר בזה שהבעל אוב העושה המכשפות אינו שואל כלל כ"א האיש הרוצה לדעת עתידותיו הוא בעצמו עורך שאלתו אל הגלגלת וכדומה מההבלים שהבעל אוב העלה בכשפותו, והשואל לבדו שומע קול התשובה, מה שאין הבעל אוב עצמו שומע. גם קול התשובה איננו יוצא מהבעל אוב כ"א מהדבר הנעלה, מן המת שתחת שחיו, והעצם הוא מדבר מאליו ערש"י שם במתני' דסנהדרין ובראב"ד רפ"ו מעכו"ם, ובחינוך להרא"ה, ואחרי שידענו שהבעל אוב אינו שואל כ"א הוא מתעסק במעשה כשפותו להעלות, א"כ ע"כ שואל אוב וידעוני דקרא אינו הבעל אוב, כ"א האיש הרוצה להתודע מדברי עתידות, ואין הבדל כלל בין לשון שואל דקרא ובין לשון נשאל דמתני', כי גם לשון נפעל בזה השורש הוראתו כפועל, והראיי' ששלשה פעמים לבד נמצא בכ"ק לשון נשאל ואינו רק שואל, בש"א כ' ו' וכ"ח נאמר שני פעמים נשאל נשאל ממנו דוד ופירש"י רשות שאל ממנו, ובנחמי' י"ג ו' נשאלתי מן המלך ופירש"י שיתן לי רשות. וכיון שאין בכל כ"ק לשון נשאל רק שלש אלה וכולם יורו על הפועל, לכן אין מן התימה אם רבותינו קראו את שואל דקרא בשם נשאל, כי המכוון בשניהם אחד. ואם נבקש לדעת סבת שנוי זה נמצא שבכוונה ראו רבותינו לשנות שואל דקרא בשם נשאל, כי אף שהנפעל יורה בכל מקום על קבלת הפעולה, מ"מ מצאנו נפעל שאינו רק פועל כמו נשבע, שבאמת הוא פעל ומוציא מפיו דברי שבועה, מ"מ כיון שעל הרוב אין אדם מוציא שבועה מפיו לבטלה מבלי דבר המכריח אותו, כגון שחייבוהו ב"ד לישבע מכח תביעת חברו, לכן כתיב בלשון נפעל נשבע, לפי שהוא נפעל לקבל עליו שבועה זו. ולזה לא אמר יהונתן שאל ממני דוד בלשון פועל, דא"כ היה משמעותו שמרצונו ומתאות לבו לבד ביקש דוד ללכת בית לחם, ובזה היה מגדיל שנאת שאול על דוד, לכן שמר יהונתן פיו ולשונו לאמר נשאל ממנו דוד, בלשון נפעל, להורות שהיתה כאן סבה ודבר המכריח את דוד ליטול רשות ללכת, וכאמרו כי זבח הימים לכל המשפחה. וכן נחמי' לא אמר שאלתי מן המלך, כי לא מתאות לב לבד נטל רשות מן המלך לעלות לירושלים כ"א מסבת דבר רע הנעשה בירושלים שפנו מנות משרתי ה' להיות מקום לטובי' העמוני, ולהיות ששאלתו היתה ע"י סבת דבר המכריחו לכך לכן השכיל פיו לאמר נשאלתי בנפעל. וכן בלשון המשנה נזיר פ"ה מ"ג נשאל לחכם, אעפ"י שהנודר הוא שואל מהחכם להתיר נדרו, מ"מ לפי ששאלת הנדר להתירו הוא ע"י דבר אחר המכריחו לכך, כאמרם כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליו, ומזה נפעל להתיר את נדרו, לכן הוציאוהו בלשון נפעל נשאל לחכם. וזוהי בעצמו הסבה שהניעה לרבותינו לשנות לשון שואל דקרא ללשון נפעל אף שאין הבדל ביניהם בעצם הוראותיהם ושניהם לשון פועל הם, מ"מ בלשון שואל דקרא היה משמע דלא אזהר קרא בשאלת אוב כ"א בשואל מרצונו ומחפצו לבד, לכן בכוונה קראו רבותינו את השואל בשם נשאל להורות אף כשדבר אחר מכריחו כמו שהיה בענין שאול, אסור לדרוש אחר האוב ולשאול ממנו. עתי"ט שם בסנהדרין שתמה על לשון נשאל דמתני', ומ"ש עליו בתוס' חדשים, ואת הנראה לדעתי כתבתי. הנה התבאר דלשון שואל אוב דקרא הוא כפשטיה על האיש הדורש ומבקש לדעת העתיד לבוא עליו, לא על בעל האוב המכשף, כדעת רבותינו וכפירוש התוס'. גם ממה שהציגה התורה שואל אוב וידעוני בין חובר חבר שהוא המקהיל נחשים ועקרבים לחברם אל מקום אחד ובין דורש אל המתים שהוא הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה ששני אלה אין בהם חיוב מיתה כ"א אזהרה לבד, דבר הלמד מענינו הוא, ששואל אוב וידעוני הנאמר בין שניהם, ג"כ אינו ממחוייבי מיתה כ"א באזהרה לבדה. דלא כדעת בעל ק"א ודעמי'. ואחרי שנתברר דקרא דילן בשואל אוב שאינו באזהרה קמשתעי, ע"כ קרא דאל תפנו בבעל אוב עצמו מדבר לא בשואל. וראיית בעל ק"א ממה שנאמר בסיפא דקרא אל תבקשו לטמאה בהם, הנה מפירש"י עצמו נסתר ראייתו, שפירש אל תבקשו לטמאה בהם, להיות עסוקים בהם. והיינו העוסק במכשפות עצמו. ומה שפירש הרנ"ו דאל תפנו כלל שתי אזהרות, לבעל אוב העושה המכשפות, ולשואל לדעת העתידות, זה אינו כלום, דא"כ יהיה לאו דאל תפנו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, ובעל אוב עצמו הוא במיתה, והשואל שהוא באזהרה לוקה כשעושה מעשה כפי תשובת האוב כברמב"ם פי"א מעכו"ם הי"ד. וראיית הרנ"ו מברייתא דת"כ שהזכירו בקרא דאל תפנו, את בעל האוב ואת הנשאל, עלה בדעתו תחלה דלא מלשון דאל תפנו נפיק להו אזהרת הנשאל כ"א מאל תבקשו לטמאה בהם, וסמוכים לזה מצאתי בס' היראים לר"א ממיץ שבסי' פ' כ' וז"ל הזהיר הכתוב בבעל אוב וידעוני על העושה והנשאל בהן דכתיב אל תפנו אל האובות והידעונים אל תבקשו לטמאה בהם, והעושה והנשאל שניהם בכלל אל תפנו ואל תבקשו, ע"כ. כך היה נ"ל בכוונת הספרא בהשקפה ראשונה, אמנם מוכרחני לחזור מזה, לפי שראיתי דבספרי כאן בקרא דילן הזכיר ג"כ אוב וידעוני עצמם שבסקילה ושהנשאל בהם באזהרה, וע"כ בחד מנייהו פירושא דקרא ובחד מנייהו דינא דמשמע מעלמא אתו לאשמעינן, ה"נ שם בספרא אוב וידעוני עצמם שבסקילה הוא פירושא דקרא דהתם, והנשאל בהם שהוא באזהרה, דינא דמשמע מעלמא אתו לאשמעי' והיינו מקרא דילן. ודע דלסוגי' דסנהדרין ס"ה תרי גווני אוב נינהו, חד שאין בו מעשה והוא המדבר משחיו, ובזה אין בשגגתו חטאת, וחד שיש בו מעשה והוא המקטר לחבר, ויש בשגגתו חטאת, ומאוב כזה איירי מתני' דריש כריתות, וכן אוב דסוף פ' קדושים כ' כ"ז דמחוייב מיתת ב"ד, ע"כ אינו מדבר מאוב המדבר משחיו, דבאין בו מעשה אין בו מיתת ב"ד ומלקות, אע"כ באוב שיש בו מעשה משתעי קרא והיינו המקטר לחבר. וזה שכתב רש"י שם בסנהדרין ד"ה והתורה אמרה וכל שזדונו חייב מיתה על שגגתו מביא קרבן. ר"ל כל מין אוב שיש בו חיוב מיתת ב"ד, דהיינו אוב העושה מעשה, הוא הוא שיש חיוב חטאת בשגגתו. והרב בחוות דעת סוף הלכ' רבית הבין כוונת רש"י כל חייבי מיתות דעלמא, לכן תמה עליו הא קרבן לא תלוי במיתה רק בכרת כדאמרי' כל שחייבין ע"ז כרת, תדע דהא מכה אביו וב"ס וגונב נפש וזקן ממרא אף שהן במיתה אין בשגגתן קרבן, והניח דבריו בצע"ג. ולדעתי דברי רש"י נכונים כפשטן. עיי' ש"ך יו"ד סי' קע"ט סקכ"ב, ומ"ש עליו בס' ברכת הזבח בכריתות ג':

10 תוספתא כפשוטה על סוכה פתח ↗

2-3. עשו שלש גזוזטראות בעזרה וכו'. ר"ח הנ"ל. ובמשנתנו פ"ה מ"ב: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת הנשים, ומתקנין שם תקון גדול. והביאו בירושלמי ה"ב, נ"ה ע"ב ובבבלי נ"א ב' את משנת מדות פ"ב מ"ה: וחלקה היתה בראשונה, והקיפוה כצוצטרה שהנשים רואות מלמעלן וכו'. ופירש בחידושי אגדות למהרש"א "תקון גדול" שהוא גדול מתיקון הראשון שבברייתא שבבבלי הנ"ל. ועיין ירושלמי שבת רפ"ז, ח' סע"ד ואילך. בבלי שם ס"ח א', ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל בבבלי שם, וכאן ציין לתוספות שבועות מ"ה א' ד"ה גדולות. ועיין בפיה"מ להר"מ כאן.ומלשון משנתנו כאן: במוצאי יום טוב וכו' ירדו וכו', מוכח שהתיקון היה בכל שנה, ולפיכך פירש"י שהגזוזטראות הקבועות היו הזיזין שהוסיפו על הבניין כדי לסדר עליהן לוחות ומעקה לישיבת הנשים, עיי"ש נ"א סע"ב. ועיין ר"מ פ"ה מה' בית הבחירה ה"ט, ובפיה"מ למשנת מדות הנ"ל, ובחיבורו פ"ח מה' לולב הי"ב. ובמאירי נ"א א': ומתקנין שם תקון גדול. ופירשו בגמרא שהיו מוציאים זיזים מכותליה ובונין עליהם גזוזטראות לעמוד שם הנשים. ואעפ"י שהבנין כולו על ידי נביא היה, ולא היה להם להוסיף, סמכו בה בבניין עראי לגדור פרצות, שלא להקל ראש וכו'. ומוכח מלשונו שבכל שנה היו מוציאין זיזים ומקיפין גזוזטראות וכו', וקשה מאד לפרש כן במשנת מדות ובברייתא כאן. ועיין בהשגות הראב"ד ספ"ו מה' ע"ז, ושמא כוונתו ללוחות העץ, וכפירש"י. ועיין בפירוש המאירי למדות עמ' 149.

10 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

א' ואין בונין בו עץ בולט כלל. והנה בראב"ד השיג עליו מלשכת כה"ג דהי' של עץ וכן מגזוזטראות שמקיפין עזרת נשים בשמחת בית השאבה ומסיק דלא נאסר רק משער ניקנור ולפנים מע"י ומש"כ ע"נ ט"ס כמש"כ במשל"מ וכן הוא ט"ס בכ"מ וצ"ל עזרת ישראל אבל בע"נ והר הבית מותר וכ' הכ"מ שבאמת כן הוא גם דעת רבינו רק מע"י ולפנים אסור נראה שכונתו לדברי רבינו בפ"ז מע"ז והנה הכ"מ שם הקשה אמאי פסק רבינו דבהר הבית מותר הא בספרי אוסר בפי' בהר הבית ותי' דפסק כראב"י דמשנת ראב"י קב ונקי והוא פליג שם וסובר דבהר הבית מותר ובסדר משנה הקשה דבפ"ג ממא"ס פסק באפרוח שנולד מותר והיינו כת"ק דראב"י במס' ביצה דף י' וע"כ לומר אחת משתים או דס"ל לרבינו דדוקא במשנה קיימ"ל כראב"י ולא בברייתא וכמש"כ הכ"מ בפ"ב מה' אלו דין ח"י וכן בפ"ה ממחכ"פ במצורע שהביא קרבן עשיר או דס"ל דת"ק חשוב כסתם וכמש"פ הריא"ף פ' כל הנשבעים דדוקא כשחולק עם יחיד הלכה כוותי' וא"כ קשה שוב למה פסק כאן כראב"י דפליג את"ק בברייתא והעלה דלכן פסק כראב"י יען דתנן במידות כוותי' דעשו סורג של עץ גבוה י"ט מוכח דעושין בנין של עץ בהר הבית וה"ה דנטיעה שרי: והנה הראב"ד בהשגת בה' ע"ז תי' עוד דהך דבית השאבה לשעתה היתה ובסדר משנה הקשה עליו מירושלמי פ"ק דמגילה דנתן טעם דלכן הקהל מאחרין משום דאין בונין בימה מעיו"ט משום איסור נטיעת העץ במקדש ורוצה בקיומה מעיו"ט כמה ימים לכן רק אחר יו"ט בונין משום דא"א בענין אחר עכ"פ מוכח מירושלמי דאף לשעתה אסור בע"נ ומכאן קשה לב' תירוצים שבראב"ד וכן הקשה בפ"ח בקונטרס מים חיים ועוד הקשו דהראב"ד בהשגתו סותר עצמו דכ' בע"נ שרי ושם כתב דלשעתה דוקא שרי: ולי נראה דכונתו כך דכאן כתב רבינו דאין עושין אכסדראות בעזרה ע"ז שפיר כתב לתרץ לדברי רבינו דלא יקשה מגזוזטראות דבע"נ שריא אבל בה' ע"ז כתב רבינו דאסור לעשות אכסדראות במקדש משמע דליכא אלא איסורא דרק נטיעת אילן הוא מה"ת ע"ז כתב דאסור מה"ת רק בעזרה אבל בבנין שהוא רק מדרבנן וזהו אף בע"נ אסור דמדרבנן אסור אף בע"נ לכן כתב הראב"ד דלשעתה שרי אף מדרבנן: והנה רבינו שכתב אין בונין עץ בכל העזרה ולא חילק בין לשעתה משמע דלשעתה ג"כ אסור וכ"כ בסדר המשנה שם א"כ לפי"ז הא דעשו גזוזטראות אחר יו"ט ע"כ נאמר משום דא"א כדאמרו בירושלמי אבימה וקשה לי לדבריו ממש"כ בפ"ח מיו"ט דעשו גזוזטראות מעיו"ט והיינו משום דאף חוה"מ אין דוחה כמש"כ תוס' סוטה דף מ"א לענין בימה ולכאורה קשה דבירושלמי קאמר משום דא"א לבנות בעיו"ט דא"כ דחקו לה עזרה אך אפשר לומר זה שייך רק בבימה שבאמצע עזרה או י"ל משום דבירושלמי נתן הטעם דאין תקיעות דוחה שבת ולהאי מ"ד ל"ל הטעם דדחקו לעזרה ורבינו בפ"ג מחגיגה כתב הטעם של ירושלמי דאין תקיעה דוחה שבת והארכנו בזה במקומו א"כ לית לי' הטעם דדחקו לעזרה אך הא קשיא לי כיון שפסק כאן דאין בונין עצים במקדש א"כ למה פסק דבונין מעיו"ט דהא בירושלמי איתא דלהאי מ"ד אסור לבנות מעיו"ט דהא רבינו סובר דלשעתה ג"כ אסור א"כ רק משום דא"א יש להתיר והיינו אחר יו"ט אבל מעיו"ט אסור דל"ש לומר משום דא"א דהא אפשר אחר יו"ט דרק בא"א כלל אז שרי וא"כ אמאי שרי לעשות מעיו"ט ולישב דעת רבינו נראה דהנה הראב"ד בה' ע"ז הקשה גם מבימות המלך ויש לומר דבע"נ שרי והך דירושלמי סובר דאסור הוא משום דבירושלמי דסוטה מבואר דהי' בע"י אבל רבינו בפ"ג מחגיגה סובר דהי' בע"נ לכך שרי ועוד י"ל מהך דהקהל בלא"ה לק"מ דראב"ד בפירושו למס' תמיד כתב דבימה דאין לצל ליכא משום איסור נטיעה ולפי"ז י"ל הך דירושלמי סובר דאסור מעיו"ט משום איסור נטיעה היינו למ"ד דבהר הבית אסור מה"ת אבל לראב"י דמה"ת בהר הבית ליכא איסור א"כ אף אי מדרבנן אסור כמש"כ לעיל כהא"ג שאין לצל שרי מדרבנן ג"כ לפי"ז י"ל להאי מ"ד דמה"ת אסור ע"כ אף לשעתה אסור מעיו"ט אבל אי בהר הבית אין אסור אלא מדרבנן לשעתה שרי אף דאפשר לאחר יו"ט וניחא הך דגזוזטראות דלרבינו בונין מעיו"ט ושרי לשעתה אף דאפשר לאחר יו"ט: עוד י"ל לפמש"כ הכ"מ בה' ע"ז דפליגי ת"ק וראב"י אי נטיעה דוקא עובר בל"ת אבל בנין של עץ אין אסור מה"ת רק מדרבנן א"כ י"ל היינו דוקא בקביעות וגם בעשה לצל עכ"פ אבל באין עשוי לצל כמו בימה או שאין רק לשעתה כיון דכל האיסור רק דרבנן שרי לשעתה וא"ש דרבינו סובר דשרי מעי"ט דהוא סובר כראב"י דבנין רק אסור מדרבנן לכן אין אסור אלא בקביעות אבל מעיו"ט נהי דאין לצורך כ"כ דאפשר אח"כ ג"כ שרי לשעתה וא"ש ומה גם דבלא"ה צריך הסבר סברת הירושלמי כיון דבלא"ה בונין אחר יו"ט והתירו איסור בנין לשעתה א"כ מה לי אם עושין כן תחילה מעיו"ט וצ"ל דגם להשהות ולקיימו איכא איסור בע"ז וזה ג"כ נאסור משום הרחקה דע"ז לכן מעיו"ט אסור שלא להשהות ושלא לקיימו באיסור וראיתי אח"ז שכן הסביר במהרמ"ש סי' ע"ח וא"כ כיון דאיסור בנין רק דרבנן לדעת רבינו דפ' כראב"י ל"ש איסור שהי' ולכן אף מעיו"ט שרי ועסי' שי"ז לענין קשר של קיימא דליומא ל"ה של קיימא ומותר לכתחלה ואם יותר משבוע מחשב של קיימא מדרבנן כן נמי כאן ליומא שרי זהו מיקרי לשעתה אבל מעיו"ט שמשהין עד אחר יו"ט שיכולין לסתור והוה יותר משבוע אחת לא מיחשב כלשעתה ודו"ק: אמנם עוד י"ל דהנה בכ"מ הקשה מכלונסה של ארז שהי' בהיכל ותי' דרבינו לא אסר רק לבנות של עץ המחובר אבל הך דכלונסה לא מחוברת היתה והנה רש"י בסוכה פי' הך דגזוזטראות הי' לוחות שמניחין על הזיזין שיצאו מכותל וא"כ אין הלוחות של עץ מחוברין רק מניחין על הזיזין לכן ליכא איסור לא תטע כלל והנה כיוצא בזה יש להקשות ממש"כ רבינו בפ"ד ופ"ה ויתבאר במקומו ומש"כ בכ"מ דכלונסאות של עץ מותר יען דאין מחובר בבנין ובהג"ה דחי דאיכא דגרסי כלונסאות של אבן הנה מקרא מלא דיבר הכתוב ביחזקאל סי' מ"א וכבעץ אל פני האולם ופירש"י שם דהיינו כלונסאות של עץ והנה אהא דלשכות העץ כ' הראב"ד בה' ע"ז בית היתה וכו' וכ' הכ"מ דסובר בבית ליכא איסור בשל עץ ובס' סדר למשנה כ' דזה דוחק וגם מדברי הראב"ד בפ"א מתמיד נראה דסובר דבבית יש איסור ג"כ דעשוי לאוהל ולצל ולכן כתב שכונתו בית היתה של אבנים ומשוקע בהבנין עצים הרבה ומסוידים בסיד וכהא"ג שרי כדמוכח בר"ה דף ד' דגם בבנין שלמה המלך הי' עצים רק סדיא בסידא רק מקשה מבנין דריוש דאמרינן שם דלא סדי בסידא והעלה דרק המלך ציוה שלא לסודם בסיד אבל הם סידו בסיד או דחיפום בניירות דבר שהאש שולט בו או כיון דהי' מגזירת המלך עשה דבנין בית המקדש דחל"ת דלא תטע לך עוד כתב לפרש דהנה מוכח בכתוב דכל הבנין הו"ל מצופה הכתלים בעץ ארז ואח"כ ציפה הארזים בכסף בזהב אבל לשכת כה"ג הי' מצופה רק בעץ ארז ולא ציפה אותן זהב כדי להורות שעבודת כה"ג בבגדי לבן ולכן קראו לשכות כה"ג לשכת העץ וא"כ בכהא"ג ליכא משום לא תטע דהבנין גופי' של אבנים הי' וציפוי של ארז בטל להכתלים וכעין זה כתב בתוי"ט פ"ה דמידות יען דלשכות שהי' מפרישין לכהן לעשיית הפרה הי' לשכות אבנים לזכור דכל מעשי' בכלי אבנים וע"כ קראו לשכת כה"ג לשכת העץ עוד כ' דנקרא לשכת העץ לרמז על כה"ג שצדיקו של עולם שישכון בה שמגין דורו דצדיק ות"ח נקרא עץ כמו שדרשו על קרא אם יש בה עץ: ב' אמנם פה בהשגת כתב הראב"ד לתרץ דאין איסור רק משער נקנור ולפנים והקשה במשל"מ הא לשכת כה"ג היתה בנוי' בקודש ותי' דפתוח לחול ודינה כע"נ ולדעתי תמוה מאוד דהנה רבינו בפ"ו ממזוזה כתב חוץ שער נקנור שלפנים ממנה לשכת פרהדרין והיינו משום דבמס' מידות אמרינן לשכת העץ אחורי שתיהן היתה א"כ כשרצה ליכנס לש"פ נכנס דרך שער נקנור ושער לשכות הגזית ולשכות הגולה ללשכתו א"כ צריכין על כל פתחים אלו מזוזה א"כ מוכח שהי' פתוחין לקודש הן אמת דגי' דידן חוץ משער נקנור ושלפנים ממנה לשכות פלהדרין א"כ אין דרך הכניסה בשער נקנור ושפיר י"ל דפתוח לחול אבל באמת זה ט"ס דא"כ אמאי שער נקנור חייב במזוזה וכ"כ בשי"צ יומא דף י"ב בשם המאירי דלכך חייב יען דלפה"ד לפנים ממנה ושם דרך הכניסה וכ"כ הראב"ד בפ"ק דתמיד דהכניסה הי' דרך שער נקנור אולם בתוס' יומא דף נ' נסתפקו בזה אי פתוח לחול וא"כ גם לדבריהם יקשה אמאי שער נקנור חייב במזוזה אבל לדבריהם י"ל דסברי דברייתא דדריש ביומא דף י"ב דהר הבית פטור ממזוזה הוא משום דביתך חול משמע ולא קודש פליג אברייתא דשער נקנור חייב במזוזה וכמש"כ בתוי"ט באמת א"כ להאי ברייתא שפיר נסתפקו בתוס' אי הוה פתוחין לחול אבל רבינו דפסק דחייב במזוזה משום לפה"ד ע"כ דסובר דפתוח לקודש: והנה במשל"מ כתב בבנוי בחול ופתוח לקודש שרי ג"כ בשל עץ דע"כ לא נתקדשה מדשרי שינה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה הנה י"ל שינה שאני כמש"כ הראב"ד פ"ק דתמיד דלכן הי' שרי שינה בל"פ משום דפרישה דכה"ג ילפינן ממילואים דכ' ז' ימים תשבו פאו"מ ובעינן פרישה למקום קדוש וע"כ דא"א דהוא לצורך מקדש שרי אך בעזרה אך זה ניחא לענין שינה דא"א אבל לעשות בשל עץ הא אפשר בשל אבנים לכן מחוורתא דהטעם משום דהוה בית דקבעו בבנין וסדו בסיד ובטל לגבי בנין אבנים וכדאיתא ב"ב דף ס"ו גבי צינור שקבעו וכמו שיבואר בה' מעה"ק: והנה בהא דהקשה הכ"מ מכלונסה של ארז כ' בסדר משנה לישב דאייריא בציפה זהב ודחי זה דל"מ ציפוי רק בשקעו בבנין והשוה אותם לבנין אבנים אבל בעץ בולט ל"מ ציפוי דהציפוי בטל לגבי העץ כדקיימ"ל לענין טומאה בין לחומרא בין לקולא עפ"ד דכלים וסוף חגיגה אחר זה ראיתי בתפארת ישראל שהעלה כדברינו דלא נאסר משום לא תטע לך אשירה אלא כשהוא בבנין וכשהוא בולט וכמש"כ רבינו אין בונין עץ בולט אבל כשהי' משוקע בבנין ולא היה בולט שרי וכן נמי אם אין משוקע בבנין אף שהי' בולט שרי והוסיף עוד דאפשר דכל שאין משוקע בבנין בקרקע רק מחובר לחומה ליכא איסור דאף דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כתוס' שבועות דף ס"ב דבשאל בית ונשרף פטור משבועה דאורייתא כאן דכ' לא תטע בעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש וכל שמחובר לדבר המחובר לקרקע ל"ה כנטיעה אח"ז ראיתי בספר קדושת לוי שכ' דרק דרך גידולן איכא איסור אבל לשכת העץ לא הי' דרך גידולו לכן מותר: ג' והנה בזה שכ' רבינו אין עושין אכסדר' של עץ בכל עזרה יש לחקור אי איסור זה מה"ת או דרבנן ומדבריו בה' ע"ז נראה שרק מדרבנן אסור דלענין נטיעה כ' שהוא בל"ת בעזרה ולענין בנין כ' רק דאסור כך במקדש וכ' בכ"מ דסובר דראב"י חולק עם הת"ק דראב"י סובר דאין רק איסור ופסק כראב"י וקרא רק אסמכתא ובסדמש"נ הקשה מה הכריח לרבינו לפרש כן דלראב"י רק דרבנן ותי' דהנה איסור בנין ילפינן מכל עץ וא"כ לר"ע דלא דרש כל רק היכיא דמסתבר טעמא כמש"כ תוס' פסחים דף מ"ג וכאן לא מסתבר טעמא דהטעם משום שכן דרך לנטוע עץ אצל ע"ז וזה ל"ש רק בנטיעה לא בבנין א"כ לא דרשינן כל ולכן לא הו' רק דרבנן וכ"כ הרמב"ן על התורה ואולם בספר גור ארי' כתב דיש בזה איסור תורה כמש"כ רש"י בפי' החומש ואין הטעם משום סרך ע"ז אלא משום דאסור לשתף דבר הדיוט לדבר גבוה א"כ הוה מילתא דמסתבר טעמא ומרבינן שפיר מכל והוה איסור דאורייתא: עוד כ' בסמ"ש דרך אחר דלעולם גם לרבינו הוה איסור דאורייתא רק לפי דעת הספרי איכא ל"ת יען דסובר כר"א דדריש כל אפילו ללקות אבל אנן קיימ"ל דלא דרשינן כל ללקות אלא לאיסורא בעלמא כמו בח"ש ועמש"כ בכ"מ פ"ג ממא"ס שדעת רבינו דכל מידי דלא אתיא רק מדרשא אין לוקין אך לפמש"כ לעיל לדקדק מדברי רבינו שכ' גבי נוטע אילן הנוטע בעזרה ובבנין כ' אסור לעשות במקדש משמע דכולל גם ע"נ מוכח דסובר דהוה רק מדרבנן דמה"ת בוודאי אין איסור אלא בעזרה ומדכלל דגם בע"נ אסור ע"כ רק דרבנן דעשו הרחקה ואסמכוהו אקרא דכל עץ ע"כ אסור גם חוץ לעזרה אבל אי נאמר דמה"ת אסור רק דאין לוקין יקשה למה בנטיעה כ' רק בעזרה ובבנין כ' דאסור אף בע"נ ומוכח שהכל רק מדרבנן: והנה בהגהות רע"א או"ח סי' ק"נ הביא דאסור ליטע אילנות בחצר ביהכנ"ס מהא"ט דאסור במקדש אולם זה יצדק לטעמא של רבינו משום דנוטעין אצל ע"ז וכ"כ הרמב"ן על התורה דהאיסור משום דהי' חק לע"ז להיות אילנות לפני בית ע"ז שלהם להראות להם הדרך ושיקבצו שם העם ולי נראה לפימש"כ בראב"ד פ"ח מט"מ בהא דאין נוטעין בשדה שאבד בה קבר אילני מאכל כתב המשנה אמרה אינה ניטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילני סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו בניהם משא"כ באילני סרק יע"ש ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דאסרו לנטוע כל נטע בהר הבית משום דאדם נמשך אחרי' ועושה דירתו בניהם ותורה אסרה זאת יען כי כן הי' מנהגן לנטוע נטע לבית ע"ז שלהם שלשם נמשכין בני אדם וע"כ אסורה לגבוה וא"כ שייך זה הטעם גם בביהכ"נ והנה במג"א סי' קנ"ד הביא שו"ת מהרי"ט כי דרך הי' לנטוע בחצר ביהכנ"ס גן ופרדס מזה נראה דכשנעשה רחוק מפתח ביה"כ דמוכח שנעשה לתענוג שרי ואין אסור אלא על פתח ביהכנ"ס משום דכך הי' דרכם לנטוע אילן על בתי תפלה שלהם כדברינו אמנם לטעמו של מהר"ל דאסור לשתף דבר של הדיוט לשל גבוה הנה אז תליא זה אי ביהכנ"ס יש לו דין מקדש לכל דבר דלדעת מהרי"ק שורש קס"א יש לו דין מקדש לכל דבר מעיקר הדין ופסק כן בשו"ע סי' קנ"א אמנם דעת אגודה ומהרי"ל הובא בסי' קמ"ב וסי' קנ"ג במג"א ס"ק ו' וכן דעת רמב"ן בפ' בני העיר שרק מדרבנן הוא דאמרינן שיש לו דין מקדש וכמו שמבואר להלן בדין י"א א"כ אין לדמות ביהכנ"ס למקדש דדוקא במקדש יש קפידא שלא לשתף דבר הדיוט עם גבוה אבל בביה"כ ל"ש זה ומכש"כ לדעת הלבוש בסי' הנ"ל שהשמיט לגמרי הדין דאגודה הנ"ל לענין אתנן א"כ אף מדרבנן אין מדמין ביהכנ"ס למקדש לכל מילי אך לקמן בדין י"א בארנו דהעיקר להלכה כמהרי"ק דביהכנ"ס יש לו דין מקדש מעיקר הדין דביהכנ"ס קדושה יש לו א"כ אף לדעת מהר"ל אסור לנטוע אילן בחצר ביהכנ"ס שוב ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' ט' דמותר לקיים באילנות הנטועין כבר קודם שנבנה ביהכנ"ס אולם מדברי הראב"ד הנ"ל יש להוכיח שגם לקיימן אסור כמו שאסור לקיימן בשדה שאבדה בה קבר דכל שאסרו לנטוע אסור לקיימן ג"כ: והנה ביהושע כ"ד כתיב ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ד' והנה המפורשים הקשו הא אסור ליטע כל עץ אצל מזבח ד' ואסור לקיימה ג"כ א"כ איך קיימה יהושע האלה במקדש ד' אמנם הנה רש"י פי' תחת האלה תחת אלתא ר"ל כן תרגום יונתן הוא מזוזת הפתח כמו שנאמר האיל וי"א זו האלה אשר עם שכם שכתוב ביעקב ויטמון אותם יעקב תחת האלה והנה לא הי' בשכם מקדש דמהקדש הי' בשילה וע"כ הא דכתיב אשר במקדש ד' היינו כמו שכ' הרד"ק שהביאו הארון לשכם ששם התאספו כל שבטי ישראל כמבואר בקרא וקראו מקדש ד' יען ששם בנה אברהם מזבח הראשון כדכ' ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם וכן ביעקב כתיב ויבן שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל א"כ הי' המקום קדוש להם והא דלא הקימו שם המקדש רק בשילה הוא מפני היותו קרוב לחלקו של בנימין כדיליף מקרא בזבחים דף קי"ח דשכינה בחלקו של בנימין אחר זה ראיתי בשו"ת בית יצחק אה"ע סי' קכ"ה שהרגיש בכל מה שכתבתי והעלה שם ג"כ כדברי דיש אסור גם במקיים הנטיעה והוכיח כן דאל"כ א"כ התינח לאביי דא"ע מהני וא"צ לעקור אבל לרבא דאעל"מ א"כ הי' חייב לעקור אמאי לא משני בתמורה בהא דפריך למסקנא מאי איכא בין רבא לאביי אמאי לא משני דפליגי בהך דלא תטע אשירה דלאביי א"צ לעקור ולרבא צריך לעקור דאם עביד ל"מ אמנם לדעתי קשה א"כ גם אכלאים תקשה כיון דלרבנן דלא דרשי כלאים שדך לא אכתי אמאי א"צ לעקור משום דאעל"מ לרבא וא"כ לשני תקשי נמי דנפ"מ בין אביי לרבא לרבנן דלא דרשו כר"ע כלאים שדך לא דאזהר רחמנא אקיומי אפ"ה חייב לעקור דאעל"מ ולאביי א"ח לעקור דאע"מ: ד' והנה במנחת חינוך הקשה בזבחים דף ס' איתא א"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלין שירי מנחה שנאמר ואכלוהו מצות אצל מזבח וכי אצל מזבח אכלו ופירש"י דכל עזרה בכלל אצל מזבח דכתיב ואכלוה בחצר אוה"מ ע"כ לדרוש בזמן שמזבח שלם אוכלין שירי מנחה וא"כ משמע דאי לאו קרא הוה מפרשינן אצל מזבח היינו סמוך למזבח וא"כ מנ"ל לחייב בנוטע בכל עזרה דהא כתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח ד' סמוך למזבח ואין לומר דמשם ילפינן ז"א דהא דרשו אצל המזבח בזמן שהוא שלם ולא פגום א"כ ה"נ נדרש דאם המזבח פגום איני עובר הנוטע בל"ת וזה לא שמענו בוודאי לדעת הראב"ד דקדושת המקדש לא קדשה לע"ל א"כ פשיטא דא"ח בלאו זה ג"כ דדוקא בעזרה הקדושה בקדושת עזרה הדין כן אבל לדעת רבינו והחינוך דקדושת מקדש ל"ב א"כ האידנא ג"כ לוקין על זה דלא כבעל משנ"ח שהשיג על הה"מ מש"ס זבחים הנ"ל דאצל מזבח היינו בזמן שהוא שלם א"כ אין נוהג בזה"ז את"ד ולי הדבר תמוה דהא כמו כן דרשו בסנהדרין דף ז' המעמיד דיין שאין הגון במקום ת"ח כאלו נוטע אשירה אצל מזבח ד' וכתבו רבינו בפ"ג מסנהדרין א"כ נאמר ג"כ עתה שחרבה המקדש ליכא לאו ועוד קשה דהא סנהדרין בעינן שיהא ישיבתן אצל עזרה כדאיתא בסנהדרין דף י"ד דבעינן אל המקום ועיין שם תוס' דהיינו מדסמכוהו קרא דלא תטע אשרה אצל מזבח קרא דשופטים ושוטרים תתן לך הרי דאצל מזבח היינו אצל עזרה וכן מוכרח דהא סנהדרין היו ישיבתן בלישכת הגזית וזה הי' פתוח לקודש ולחול והם ישבו בחלק שפתוח לחול דבחלק שפתוח לקודש הא אסור לישב דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכדאיתא ביומא דף כ"ה מכל זה מוכח דל"ב אצל מזבח וסגי אצל העזרה יקשה מגמ' דזבחים הנ"ל דמשמע דאצל מזבח דוקא סמוך למזבח לכן נראה ליישב דהנה בזבחים דף נ"ו יליף דאוכלין קדק"ד ושירי מנחה בלשכה הבנוי' בחול ופתוחין לקודש מדכתיב ואכלוהו בחצר אוה"מ דתורה רבתה חצירות הרבה לאכילת קדשים לפי"ז י"ל הא דפריך לקמן דף ס' וכי אצל מזבח אכלו לא משום דאצל מזבח משמע סמוך למזבח דאצל מזבח שפיר משמע כל עזרה אלא כיון דבאמת ריבה קרא כל העזרה דהיינו אפי' בנויות בחול ופתוחות לקודש דתורה רבתה חצירות הרבה והיינו כל עזרה אף הלשכות הפתוחות לקודש וזה איני אצל מזבח אלא ע"כ לדרוש בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא פגום וא"ש: אולם אכתי קשה מהא דמעמיד דיין שאין הגון דעובר בלאו מקרא דלא תטע אשירה אצל מזבח והיינו משום דסנהדרין צריכין לישב אצל מזבח מדכתיב מן המקום ההוא אשר יבחר בו ד' מלמד שהמקום גורם וכדאיתא במשנה דסנהדרין דף פ"ז גבי זקן ממרא אלו ואלו עולין לבי"ד הגדול בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לישראל דכ' מן המקום ההוא ושם לאו בעזרה יושבין רק סמוך אצל העזרה ומזבחים משמע דאם רק פתוחות לקודש ל"ה בכלל אצל מזבח ד' רק מתרבי מקרא דחצר אוה"מ דרבתה תורה לחצירות הרבה: והנה כן יקשה לדברי הספרי שהביא הכ"מ דגם בהר הבית אסור לנטוע אילן וקשה בתרתי חדא מזבחים משמע אצל מזבח רק נוכל לרבות פתוחות לקודש אבל פתוחות לחול אין בכלל אצל המזבח א"כ למה יהא חייב בנוטע בהר הבית דזה וודאי אין בכלל אצל המזבח וכן יקשה להיפוך מהא דע"ז דף י"ד דסנהדרין הלכו לחנות כדי שלא ידונו דיני נפשות דכתיב מן המקום אשר יבחר ד' מלמד שהמקום גורם אף דחנות הי' בהר הבית כיון שאין סמוך לעזרה דבעינן סמוך למחנה שכינה א"כ מוכח דהר הבית איני נקרא סמוך אצל מזבח ואמאי לענין נטיעות אילן חייב בהר הבית והנה יש לומר דבאמת מכאן הוכיח רבינו דלא כספרי דאין איסור אלא בעזרה דהר הבית לא מיקרי אצל מזבח ד' ומיושב קו' הכ"מ שהקשה דרבינו פסק דלא כספרי ומנא לי' לחלוק על הספרי ומה שתי' דהלכה כראב"י דפליג התם בספרי עיין משל"מ מה שתמה עליו ולפמש"כ ניחא דמכאן מוכח דהלכה כראב"י אבל ראשונה מהך דזבחים קשיא אך י"ל לפי מה דדריש בספרי אצל מזבח אשר תעשה לך לרבות במה והנה בבמה ליכא קלעים וקדושת הבית רק קדושת המזבח וע"כ כתיב אצל מזבח משום במה דבבמה האיסור רק אצל מזבח אבל במקדש כיון דהוה אצל עזרה חייב דל"ב אצל מזבח ממש ולכן סובר ספרי דאפי' בהר הבית חייב: ה' והנה בילקוט פ' שופטים איתא אפסוק לא תטע לך אשרה אצל מזבח דאפי' בית אפי' סוכה וכתב ע"ז בהפלאה שם דר"ל סוכת מצוה בחג שהכהנים אוכלין שם לחה"פ ושיורי מנחות חוץ לסוכה והטעם כיון שאסור לעשות סוכה של עץ בעזרה הם פטורים מן הסוכה ובבנין של אבנים הוה מוסיף על הבנין וקשה מילקוט פ' ראה חג הסוכת לד' חג הסוכות להדיוט לגבוה מנין ת"ל לד' היינו בלחמי תודה כדאיתא בביצה דף י"ח מביא אדם תודתו בחג הסוכות ונשמע מדבריו דקדק"ל אף דמצוה איכא באכילתן צריך סוכה רק הכהנים במקדש אוכלין קד"ק ופטורין מן הסוכה משום דאי אפשר לעשות סוכה עכת"ד וקשה לי לדבריו דהא דפנות כשרים בשל ברזל וא"צ לזה עץ וכן הסיכוך הא א"צ שיהא של עץ דכמו כן יכול לסכך בעשבים דמותר להשתמש בהם לצורך בנין בעזרה וא"כ אכתי יכולין הם להעמיד סוכה של ברזל כדאיתא בסוכה דפריך אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל ה"נ דלא הוי סוכה ולכאורה הא ברזל הוה מידי דמקבל טומאה אע"כ דבמחיצות לא מיפסל משום דמקבל טומאה ובעל"נ עמד באמת ע"ז כיון דמענני כבוד ילפינן הא שם גם הדפנות הי' ענני כבוד א"כ אמאי כל הני כשרים לדפנות אבל עכ"פ הוא גמ' מפורשת כאשר כתבנו ומותרים לאכול שם קד"ק דתורה ריבתה חצירות הרבה ולכן נראה דהכונה בילקוט רק דאסור לעשות סוכה של עץ אפי' סוכות מצוה דהו"א דרק בית דהוה דירת קבע אבל סוכה דדירת עראי בעינן כדאיתא בפ"ק דסוכה ופ"ק דיומא לכן הו"א דשרי קמ"ל דאסור וזה לא מקרי לשעתה כיון דהוה שבוע אחת כמוש"כ לעיל אבל לא דפטורי מסוכה דבאמת חייבין בסוכה כדמוכח מילקוט פ' ראה דדרש חג הסוכות לד' אפי' לד' לומר דאפי' כהנים צריכין לאכול בסוכה כשאוכלין קדשים והדבר מבואר בתוס' ערכין דף ג' שכ' וז"ל מטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות אבל לא בלשכות עכ"ל והא במקום שאוכלין קדק"ד יש לו בוודאי קדושות עזרה ואסור לעשות סוכה של עץ ע"כ דכונתם בסוכה שאינה של עץ כנ"ל דמסככין בעשבים: ומזה אני תמה אמש"כ הרמ"א סי' תל"ט דלכן מקילין בזה"ז בשינה בסוכה משום דאין יכולין לקיים תשבו כעין תדורו איש ואשתו והביא ראי' מהא דערכין דתנן התם כהנים חייבין בסוכה ופריך פשיטא ומשני סד"א תשבו כעין תדורו וכהנים אין נזקקין לנשותיהם ברגל משום דבעי לעבוד עבודה קמ"ל נהי דבשעת עבודה פטירי שלא בשעת עבודה חיובי מחייבי מידי דהוי אהולכי דרכים דפטורים ביום וחייבים בלילה מוכח דבשעת עבודה פטור משום דא"י לקיים תשבו כעין תדורו וקשה לי במג"א הקשה א"כ גם בשעת אכילה לא יצא מדברי התוס' הנ"ל שכ' דכהנים אוכלין בביהמ"ק בסוכה ע"כ דסברי דחייבין בסוכה והא דאמרו בגמ' נהי דבעידן עבודה פטירי אין הפירוש דפטירי משום דא"י לדור איש ואשתו אלא הכונה כך דהנה בעידן עבודה בוודאי פטורים משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה לכן שלא בשעת עבודה כשהוא במקדש הו"א דיפטרו ג"כ כיון דבעינן דירה איש ואשתו ובמקדש אף בלשכות הבנויות בחול ופתוחין לקודש שיכול לאכול שם קדשים א"ר לדירות איש ואשתו א"כ הוה סוכה שא"ר לקיים תשבו כעין תדורו אף אם לא יהא לו לעבוד עבודה למחר דמצד עצמו א"ר לדור שם איש ואשתו קמ"ל דחייבין בסוכה שלא בשעת עבודה אף דסוכה א"ר לידור שם איש ואשתו אפ"ה חייבין כמו עוברי דרכים דחייבין בלילה אף דגם בדידהו מסתמא ל"ה דירת איש ואשתו וביום פטורים לגמרי ה"נ בכהנים אף דבעידן עבודה פטורים לגמרי משום עוסק במצוה פטורים מן המצוה אבל שלא בשעת עבודה חייבין בסוכה אף דאותה סוכה בביהמ"ק א"ר לדירת איש ואשתו חייבין ויוצאין בזה ג"כ א"כ מוכח דיוצא עכ"פ ידי חיוב אכילה אולם גם על הד"מ קשה דנראה מדבריו שמפרש דבשעת עבודה דפטירי משום דבעינן איש ואשתו ולפמש"כ מוכח מתוס' דהטעם דבשעת עבודה פטירי רק משום דעוסק במצוה אבל משום דא"ר לידור עם אשתו משום זה לא מיפטרי דהא שלא בשעת עבודה חייבין אף דא"ר לדור בלשכה איש ואשתו אפ"ה חייבין לאכול בסוכה כיון דיכולין לעשות סוכה בלשכות א"כ נשמע דאדרבא דל"ב שיהא ראוי לדור שם איש ואשתו אך אי קשיא הא קשיא דאיך ס"ד דכהנים פטורים מסוכה אף שלא בשעת עידן עבודה משום דא"ר לידור איש ואשתו הא בסוכה דף מ"ה איתא דילפינן דסוכה חייבין בין ביום בין בלילה תשבו תשבו מגז"ש ממילואים ושם הי' גם בלילה דכ' שבעת ימים תשבו פאוה"מ וכתב שם תוס' דלא לגמרי ילפינן ממילואים דשם הי' אסור שינה וכאן חייבין בשינה והנה זה ניחא לענין דחייבין בלילה ג"כ דעכ"פ תשבו משמע יום ולילה כעין דירה ולא ילפינן לגמרי ממילואים אבל לומר דפטור משינה בסוכה יען דא"ר לדור איש ואשתו בזה בוודאי יקשה הא במילואים גופי' ל"ה מקום הראוי לדור איש ואשתו והתם נמי כתיב תשבו: ועוד קשה לי הא בסוכה דף כ"ד פליגי ר"א ורבנן די"ד סעודות חייב לאכול א' ביום וא' בלילה וחכ"א דא"ח אלא אחת בלילה של יו"ט הראשון של חג ומפרש בגמ' דטעמא דר"א דדריש תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ורבנן מה דירה אי בעיא אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ולילה הראשונה יליף ט"ו ט"ו מחהמ"צ א"כ חזינן דרק ר"א דריש תשבו כעין תדירו לחייבו ממש כמו דירה ורבנן לית לי' כלל דחיובו מטעם תשבו כעין תדירו וא"כ איך ס"ד לומר דכהנים יהא פטורים משום דל"ש בהו תשבו כעין תדירו ואף דשם דף כ"ח אמר אביי דלכך צריך האזרח לפטור נשים דלא לחייבו מטעם דתשבו כעין תדירו אמר רחמנא הנה באמת כבר תמה בפנ"י שם בזה שזה סברת ר"א אבל רבנן דילפי ט"ו ט"ו מחהמ"צ א"כ הול"ל דהו"א דנילף ט"ו מחהמ"צ דנשים חייבות אך יש לומר דהנה בסוכה דף י"א איתא דר"א סובר סוכה לזכר ענני כבוד ור"ע סובר סוכות ממש והקשה בשעה"מ הא דפריך הגמ' האזרח ל"ל הא הו"א משום דאף הן היו באותו נס סברא דאורייתא הוא דנשים חייבות בסוכה ותי' דגמ' קאי למ"ד סוכות ממש היו וביאר בח"ס בתשובה הכונה אי סוכות ממש לא היו נשים יושבת בסוכה דבסוכות רק ישבו במלחמות סיחון ועוג כמש"כ הרוקח הביאו בא"ר ונשים לאו בני מלחמה נינהו ולפי"ז י"ל דבר חדש דהנה באמת הקשה בפנ"י מאי זה סברא דמשום תשבו כעין תדירו יתחייבו נשים לישב בסוכה שיכוף איש את אשתו לידור עמו בסוכה בדירת עראי ונראה דהכונה כך דבאמת הן היו באותו נס א"כ מסתברא דזה שאמרה תורה תשבו כעין תדירו דשדי רחמנא המצוה גם על האשה דכמו שהי' בנס איש ואשתו ה"נ איכא חיוב משום דהיו באותו נס ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דר"א דדריש מה דירה יום ולילה הוא לשיטתו דהוה ענני כבוד ונשים בכלל והוה לן לדרוש תשבו כעין תדירו שעל דידה חיובא רמיא ג"כ ורק דתורה מיעטה מהאזרח או מהלכה היינו לענין זה שנשים פטורות אבל האיש א"ח רק היכיא דיכול לקיים תשבו כעין תדירו כיון שגם היא היתה באותה סוכה של ענני כבוד והי' זה הנס להאנשים עם ביתם זו אשתו והי' להם הסוכה לדירת איש ואשתו כן עתה צריכין לעשות זכר להנס באופן זה שיהא להם לדירת איש ואשתו אבל רבנן סברי דהוה סוכה ממש ולא ישבו נשים אז בסוכה ע"כ אין צריכין לעשות זכר לאותה סוכה רק לאנשים ולא לדירת איש ואשתו רק סוכה דירת עראי לבד לאנשים א"כ לר"ע באמת ל"ש לדרוש תשבו כעין תדירו ולפי"ז ר"א לשיטתו שפיר סובר דגם לילות בכלל דימים אין ממעטים לילות כיון דלדידי' שפיר משמע תשבו כעין תדירו ממש איש ואשתו כן נמי יש לדרוש מה דירה יום ולילה אף סוכה יום ולילה ורבנן סברי כר"ע דסוכות ממש א"כ לדידהו ל"ש לדרוש תשבו כעין תדירו ממש איש ואשתו ע"כ לא דרשו נמי תשבו כעין תדירו לענין דיהא חייב בסעודה ביום ובלילה: לפי"ז ניחא מה שהקשה הפנ"י דאביי כר"א? דהנה בטור סי' תקכ"ט מבואר דסובר דהלכה כר"א דסוכות ענני כבוד היו וגם דעת רבינו נראה דהלכה כמ"ד סוכות ענני כבוד היו דהא בריש מכילתין אמר רבה דלכן סוכה למעלה מכ' פסולה דלא שלטה בה עינא ואנן בעינן למען ידעו דורותיכם ומפרש בגמ' דרבא ור"ז לא אמרו כרבה משום דבעינן ידיעה לדורות ופירש"י זכר לענני כבוד וביאר בעלנ"ר דזכר לדורות רק שייך למ"ד ענני כבוד וא"כ ממילא משתמע דהלכה כרבא דמוקי דפליגי אי בעינן סוכות דירת ארעי דכן קיימ"ל דסוכה פטורות ממזוזה וכדאיתא יומא דף ט' א"כ ע"כ דלא קיימ"ל כרבה דבעינן שלטה בי' עינא דלמען דורותיכם קאי אדורות והיינו כמ"ד ענני כבוד היו וע"כ אמר אביי שפיר דס"ד דתשבו כעין תדירו איש ואשתו כיון דהלכה כר"א בהא דענני כבוד היו א"כ המצוה רמיא עלה דידה ג"כ ולכן אף דבהא דר"א דריש בין ביום ובין בלילה לא קיימ"ל כר"א אבל בגוף הדרשא דתשבו כעין תדורו שפיר קיימ"ל כר"א ומעתה אף דגלי קרא באמת דנשים פטורות אבל גוף הדרשא שפיר הלכתא דבעינן בסוכה דירה איש ואשתו כמו שהיו דרין יחד איש ואשתו תחת צל סוכות ענני כבוד כן גם הזכר לנס צריך שיהא בדירת איש ואשתו: ומעתה ניחא דשפיר ס"ד דכהנים פטורים כיון דקיי"ל כר"א דענני כבוד הי' א"כ בעינן בסוכה דירת איש ואשתו וקמ"ל דאפ"ה כהנים חייבין דכיון דלא אפשר בדירת איש ואשתו משום זה לא מפטר מאכילה בסוכה וחייבין לאכול בסוכה ויוצאין בסוכה כזו אף שא"ר לדור איש ואשתו: וניחא נמי דלא יקשה ממילואים דלר"א דסובר ענני כבוד היו נשמע בלא"ה דימים לא ממעטי לילות דבעינן כעין דירה ולא ילפינן בגז"ש ממילואים רק לרבנן דלית להו תשבו כעין תדירו דלית להו דענני כבוד היו ובגמ' קאי כהלכתא דסוכת ענני כבוד הי' ואף דבירושלמי איתא דטעמא דר"א דיליף ממילואים ע"כ דפליג אגמ' דידן דכיון דר"א דריש תשבו כעין תדירו ל"ב לדרשא גז"ש ממילואים דשפיר משתמע דלא ממעטינן מימים לילות כיון דבעינן כעין דירה דבלא"ה פליג גמ' דידן אירושלמי דלפי גמ' דידן רבנן אית להו דרשא דתשבו תשבו ממילואים ולפי גמ' דירושלמי משמע דרבנן פליג אדרשא דתשבו תשבו ממילואים: וא"ל דבגמ' איתא דר"א הדר מיני' ומודה לחכמים דל"ב י"ד סעודות הנה מסמ"ג מוכח דאפ"ה מדרשא דתשבו כעין תדירו לא הדר דאל"כ אביי דמפרש טעמא דהו"א דנשים חייבות דבעינן תשבו כעין תדירו יקשה דהוא דלא כמאן דר"א גופי' הא הדר מיני' וכבר הקשה כן בצל"ח אבל לפמש"כ ניחא דבאמת ר"א לא הדר מדרשא דתשבו כעין תדירו דבעינן סוכה ראוי לדירת איש ואשתו כיון דסובר סוכות ענני כבוד הי' ע"כ בעינן זכר לנס כמו שהי' אז בשעת הנס שדרו איש ואשתו בסוכת ענני כבוד רק לענין דבעינן י"ד סעודות לחייב מזה קהדר ר"א דלפמש"כ עיקר דרשא דר"א הי' דדריש תשבו כעין תדירו איש ואשתו כמו שהי' אז באותו נס לכן ס"ד דגם לחיוב סעודה בעינן כעין דירה אחת ביום ואחת בלילה מזה קהדר ר"א אבל מגוף הדרשא דחייב איש בסוכות הראוי לדירת איש ואשתו לא הדר ולכן ס"ד דגם נשים עצמן חייבות מהא"ט דגם להם הי' הנס לזה צריך האזרח למעט וכן מוכח שדעת רבינו כן שכ' בה' סוכה שחייב לאכול בסוכה בין ביום בין בלילה דכ' תשבו כעין תדירו ותמוה דזה כר"א והדר בי' אבל רבנן הטעם משום דילפינן בגז"ש תשבו ממילואים לפמש"כ ניחא דרבינו סובר דר"א לא הדר מגוף הדרשא כיון דסובר ענני כבוד הי' וא"ש: ו' והנה בספר תיקון משה ראיתי שהקשה אתוס' ערכין הא קדשים קלים ג"כ הוה מ"ע כמש"כ רש"י פסחים דף נ"ט מואכלו אשר כופר בהם ולמה יתחייב בסוכה ולפירש"י דף כ"ה דבאפשר לקיים שניהם חייב ניחא אבל הר"ן פליג וס"ל דאפי' באפשר לקיים שניהם פטור ועמג"א סי' ל"ט סק"ט דאפי' באפשר בלי טורח לדעת רבינו פטורים קשה אולם לדעתי י"ל דל"א עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשהמצוה שעוסק בה והמצוה אשר יתחייב בה הם בפעולות נפרדים חדא באכילה וחדא בדיבור כק"ש ותפלה וכדומה אבל אם עוסק בפעולה אחת ובאותה פעולה חייב עוד מצוה ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה דהא על פעולה זו עצמה באה החיוב לעשותה לקיים בה גם מצוה השני' ולכך שפיר חייבין לקיים המ"ע דאכילת קדשים דוקא בסוכה דבאותה אכילה הרי יכול לקיים עוד מצות סוכה המוטלת עליו ותדע דהנה במשנה פסחים דף ל"ה דכהנים יוצאין במצות מצה בתרומה והא אכילת תרומה מצוה ומיקרי עבודה כדאיתא פסחים דף ע"ג א"כ איך שייך כלל לומר דיוצאין בה ידי מצות מצה הא אדרבא כיון שאוכלין תרומתן הרי הם פטורים ממילא ממצות אכילת מצה ול"ש דיוצאין בהן דהא באכילה זו ליכא מ"ע דאכילת מצה דעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"כ כהא"ג ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה דשניהם יכולין לקיים בפעולה האחת אך אי קשיא הא קשיא דהנה הר"ן בסוכה דף כ"ז הקשה למה צריך קרא דחייב לאכול כזית פת ביו"ט ותי' דצריך לאכול עוד זית משום סוכה ויקשה א"כ איך כהנים יוצאין לכתחילה בשל תרומה הא אין עושין מצות חבילות ויהא חייבין לאכול כזית עוד חולין וכן בסוכה אם אכלו כזית מלחמי תודה בליל ראשון של חג בסוכה נאמר דלא יצאו וחייבין לאכול עוד כזית מלחם חולין כמש"כ הר"ן ושוב נאמר באמת דיפטרו מלאכול של חולין דהא הוה עוסק במצוה פטור מן המצוה לאכול פת חולין כדי לקיים המצוה של סוכה: וכהא"ג הקשה בקהלת יעקב אהא דאיתא בירושלמי שלהי מס' תרומות דבי ר' ינאי אמרו מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והקשה הא מצוה לשרוף את התרומה כדאיתא בשבת דף כ"ד כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אמאי לא חשו משום אין עושין מצות חבילות וכן הקשה אמאי דתנא אין מדליקין בשמן שריפה בשבת וביו"ט וטרח למיתב טעמא אמאי לא אמר משום דאין עושין מצות חבילות חבילות וכדאיתא בסוטה דף ט' ובספר מנחת חינוך וכן בשו"ת מהר"ם שיק ראיתי שהקשה באופן אחר הא כל דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין וא"כ איך יוצאין בתרומה משום מצה הא הוה דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין דהיינו מן הרשות ואין יכול לפטור החיוב שעליו לקיים המצוה אלא מן דבר רשות לא בעשיית מצוה אחרת וכהא"ג יקשה מיומא דף ט' דפליגי אי סוכה חייב במזוזה אי הוה דירת קבע אמאי לא יפטור משום עוסק במצוה פטור מן המצוה דהוא עושה מצוה בדירתו א"כ יפטור ממזוזה דהא מזוזה רק חובת הדר הוא ועטו"ז סי' רפ"ח מה שהביא ראי' דיוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות ול"א דהוה דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין והארכתי בזה בה' חגיגה ועמש"כ בפ"ב: עוד יש להקשות בהא דפליגי שם ביומא אי סוכה חייב במזוזה יקשה הא כיון דדריש בסוכה דף ט' דחג הסוכות לד' מה חג חל עליו קדושה אף סוכה חל עליו קדושה דעצי סוכה אסורין כל שבעה א"כ הוה כקדושת בית המקדש שפטור ממזוזה כדאיתא התם אך לזה י"ל לפמש"כ הפמ"ג סי' תרל"ח על מה שהקשה הטו"ז שם אדברי רמ"א דהדס שעשאו לסכך דאסור להריח בו דמ"ש משאר הנאות דמותרות בשל סוכה ותי' כיון דתשבו כעין תדירו א"כ כל הנאות שלצורך הישיבה והדירה מותרת דהא זהו עיקר המצוה דאי לאו ישיבת מצוה לא הוה נאסר הסכך כלל אבל ההנאה שא"צ הדירה להישיבה כגון ההדס להריח בו אסור ליהנות ולפי"ז ניחא דאף דחל עליו קדושה כיון דההנאות שלצורך הדירה מותרת כגון לסמוך גופו עליו וכדומה ע"כ ל"ה כבית הקדש ומתחייב במזוזה: והנה יש להקשות עוד לפמש"כ לעיל דדריש בילקוט דחייב לאכול קדשים בסוכה מדכתיב לד' ואפי' בביהמ"ק חייבין לעשות סוכה א"כ הא דאיתא בסוכה דף ט' דר"ע דריש מנין לעצי סוכה שאסורים בהנאה כל שבעה דכתיב חג הסוכות לד' ז' ימים וקשה הא צריך קרא דחייבין לאכול קדשים בסוכה אך י"ל דאדרבא בהא ניחא מה שנתקשו המפרשים דשם מייתי דר"ע כריב"ב דדריש מה חגיגה חל עליו שם שמים אף סוכה חל עליו שם שמים והקשו בתוס' למה צריך לשני דרשות להנ"ל י"ל כך דבאמת דרשא דחג הסוכות לד' בעינן למצוה לאכול קדשים בסוכה אך אי לאו דרשא דחג הסוכות לד' דנשמע דחל עליו קדושה ל"ה מוקמינן לחיוב אכילת קדשים בסוכה דהו"א דכהנים כיון דמשולחן גבוה קא זכו ואכילתן ג"כ משולחן גבוה פטורים מסוכה דהא מצות סוכה הוא רק למען בצל שדי יתלונן בצלא דמהימנותא וכיון דכל אכילתן משולחן גבוה הי"א דפטורים קמ"ל דחייבין אבל אי לאו קרא דחג הסוכות דחל שם שמים על הסוכה הוה ילפינן מלד' דחל הקדושה ול"ה ילפינן לחייב כהנים באכילתן קדשים בסוכה ובזה יתפרש על נכון הא דיליף התם ב"ש דבעינן סוכה לשם חג מדכתיב חג הסוכות לד' סוכה לשם חג בעינן וב"ה מבעיא לי' לדר"ע דאמר מניין לעצי סוכה שאסורים בהנאה כל שבעה דכתיב חג הסוכות לד' ז' ימים ותניא ריב"ב אומר כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל על הסוכה שנאמר חג הסוכות ז' ימים לד' מה חג לד' אף סוכה וע"ז קשיא טובא חדא א"כ תרתי קרא ל"ל ועוד דהוה ראי' לסתור דכיון שיש דרשא דחג לד' שחל ש"ש על הסוכה א"כ מלד' יכולין לילף דחל ש"ש דעצי סוכה אסורים ומחג מוכח דלשם חג בעינן כדדריש לה ב"ש אבל להנ"ל יפורש הכי דקאמר מבעיא לי' לכדר"ע דאמר מנין בעצי סוכה שאסורים בהנאה כל שבעה דכ' חג הסוכות ז' ימים לד' ואין מפורש בדברי ר"ע אי הילפותא מדרשא דחג או מדרשא דלד' דאי אמרינן דדרש מחג אז מיותר דרשא דלד' לחייב כהנים באכילת קדשים דהאי דרשא הוה פשיטא לי' יותר דאף לב"ש דדריש דסוכה לשם חג דהך לד' אתי לדרוש דלגבוה ג"כ חייב בסוכה וא"כ כיון דר"ע אמר סתם ואין אנו יודעין במה פליג אב"ש אי נאמר דלד' אתי' לעולם לכהנים דחייבין וחג דרש לעצי סוכה דאסורים א"כ פליג אב"ש בהא דלד' לסוכה לשם חג או דמודה לב"ש דסוכה לשם חג בעינן ומלד' דריש לעצי סוכה דאסורים ולית לי' דרשא דלד' לגבוה דכהנים חייבין ופליג בהא אב"ש בדרשא דלגבוה ג"כ חייבין בסוכה ע"ז מייתא ותניא ריב"ב אומר כשם שחל שם שמים על החג כן חל ש"ש על הסוכה א"כ נשמע דגם כונת ר"ע דדריש דעצי סוכה אסורים היינו מדרשא דמה חג לד' וע"כ דלד' אתי לחייב כהנים א"כ נשמע דגם ב"ה דפליגי אב"ש היינו דפליגי בדרשא דלד' לסוכה לשם חג דיליף מזה דעצי סוכה אסורים אבל בדרשא דלד' אתי לכהנים בהא לא פליגי אב"ש דהא אי נפרש דר"ע דריש מחג לשם סוכה ומלד' לעצי סוכה א"כ יהא ג' מחלוקת דריב"ב מודה לב"ש דדרשינן מלד' לגבוה דכהנים חייבין בסוכה וע"כ יליף דעצי סוכה אסורים מחג ור"ע יסבור ל

1 כיצד מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר. א"א בבית הקברות עושה כן ובעור של אדם מת ומדבר משחיו של מת:

1 אלא כל האכסדראות וכו' של אבן היו לא של עץ. א"א לשכת העץ בית היתה, בימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל לשעתה היתה. וכן גזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה היתה:

10 לחם שמים על משנה מידות פתח ↗

מלתראות עתי"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר"מ. ולפי דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. איברא מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. ואי משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. נ"ל דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע"פ שהיה בולט עשי"ע סק"ח והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב"ד בפ"ו מהלכות ע"ז. אך בה"ל ב"ה יש לו ד"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין.